בנם הבכור של נינט ומאיר. נולד ביום ז' בשבט תשי"ג (23.1.1953) באשקלון. אח לברוך, אילנה, רפאל ונפתלי.

אברהם (אבי) גדל והתחנך באשקלון. למד בבית הספר היסודי "עוזיאל" בעירו, בכיתות ט'–י' למד בישיבה התיכונית "מרום ציון" בירושלים, ובכיתות י"א–י"ב למד בבית הספר התיכון "רוגוזין" באשקלון.

כבר בגיל צעיר נמשך לעשייה ציבורית – תחילה התנדב לוועד הכיתה ולאחר מכן נבחר לנציג במועצת התלמידים הבית-ספרית, היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא" והצטרף ל"פרלמנט הנוער הארצי".

ביום 8.8.1971 התגייס לצה"ל וכפי שקיווה, שובץ כלוחם בחיל השריון. הכשרתו כללה טירונות וקורס מפקדי טנקים. כעבור זמן החל גם קורס קציני שריון במחזור נ"ה, ובמסגרתו עבר השלמה חילית במחנה "עמנואל" ("ג'וליס").

שבוע לפני סיום הקורס, באוקטובר 1973, בוטלה היציאה המתוכננת הביתה עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הצוערים, שהשתייכו לגדוד 198, הוטסו לבסיס "רפידים" שבצפון חצי האי סיני, לחזית הדרומית מול צבא מצרים. את ימי המלחמה הראשונים עבר בחולות סיני, בקרבת קו המים של תעלת סואץ. לחימתם תוארה בספר שפורסם בשנת 2003: "לוחמי גדוד 198 הסתערו במשימות פתע חפוזות לעבר התעלה, וחרף מספר הנפגעים הרב והאש הכבדה חזרו כמה פעמים וחברו אל המעוזים תוך פינוי נפגעים וניסיונות נועזים לחילוץ ציוד הלחימה והרק"ם" (גדוד טנקים 198 במלחמת יום כיפור, מחברים: ישי וקסלר ויהודה טל, 2003).

לאחר שהטנק של אבי נפגע, עבר לטנק אחר בתפקיד תותחן. הם חברו לשני טנקים נוספים שנסעו לעבר התעלה, ונקלעו לירי טילים מצריים מסוג "סאגר". יחד עם כחמישה-עשר חיילים שניצלו מההתקפה החל לצעוד במדבר עד שפגשו בטנק של מפקד הגדוד, והוא הובילם לנקודת האיסוף של החטיבה. לאחר מכן הועבר לחטיבה 7 בחזית הצפון, הפעם בתפקיד מפקד טנק, והשתתף בכיבוש מזרעת בית ג'אן, הנקודה הרחוקה ביותר בסוריה אליה הגיע צה"ל במלחמה.

ב-20.10.1973, יום לפני חתימת הסכם אי-הלוחמה עם הסורים, אחרי התרעננות בכפר בלום שבאצבע הגליל, נשלח למשימת הגנה היקפית על טנק מפקד החטיבה. בעת מתקפת מטוסים סוריים על שיירת הטנקים, ירה לעבר המטוסים, וכשהתכופף כדי לחדש תחמושת, נפגע ונפל לתוך הטנק. סגן מפקד הפלוגה הוציאו מהצריח ופינה אותו במצב קשה אל הרופא החטיבתי, ומשם פונה ברכב מסוג זחל"ם למסוק שהטיסוֹ לבית החולים "רמב"ם" בחיפה.

חמישה ימים שכב מחוסר הכרה בבית החולים, סובל מפגיעה רב-מערכתית מורכבת שבעטיה נגרם לו, בין היתר, נזק קבוע לעמוד השדרה. כעבור שבועיים הועבר לבית החולים "שיבא" בתל השומר, ושם שהה במשך שנה במחלקת שיקום נפגעי חוט שדרה. אט-אט הסתגל להתנייד על כיסא גלגלים והחליט להתחיל את חייו מחדש ולהתמודד עם הקשיים ללא רחמים עצמיים. ברוח זו נפרד מחברתו זהבה, בת זוגו באותם הימים: "היא הכירה אותי בצורה אחת, ועכשיו אני אדם חדש", אמר.

בהדרגה חזר לחיים עצמאיים. לאחר השיקום שכר דירה ברמת השרון, ובנחישות רצה לעשות עוד ועוד פעולות בכוחות עצמו – בבית ומחוצה לו.

לאחר שלמד לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, עבד במשך כשנה כיועץ במרכז לנוער במצוקה, ובהמשך הדרך למד לתואר שני בפסיכולוגיה ייעוצית-תעסוקתית באוניברסיטת תל אביב.

בתקופת לימודיו הכיר את מרסל, ובין השניים התפתח קשר זוגי. כעבור זמן נישאו וקבעו את ביתם באשקלון. נולדו להם תאומים – גיא וניר.

כשהבנים היו צעירים, התגלתה בגופה של מרסל מחלת הסרטן, וכעבור כמה שנות מאבק, לאחר שמלאו לבנים שלוש-עשרה, נפטרה. מאז היה אבי הורה יחיד וחווה אתגר לא פשוט, אך הקשר הקרוב עם הבנים מילא את חייו. הם היו מתואמים עימו בהחלטות ובמעשים.

בשנת 1984 התקבל לעבוד כפסיכולוג תעסוקתי במרכז השיקום באשקלון. במסגרת זו עסק באבחון ובייעוץ תעסוקתי ושיקומי ונתן סיוע והדרכה ארגונית למפעלים ולרשויות בהתאמת סביבה ומקום עבודה לאנשים עם מוגבלות. כעבור שש שנים, בגיל שלושים ושבע, מונה לתפקיד מנהל מרכז השיקום.

בד בבד הרצה במכללה האזורית אשקלון בשלל נושאים: ארגון ומִנהל, פסיכולוגיה חברתית, דעות קדומות ותקשורת בין-אישית. כן השלים לימודי הסבה לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן.

המעורבות החברתית שאפיינה אותו בצעירותו המשיכה גם בבגרותו. בשנת 2003, בהיותו בן חמישים, התמודד לראשות עיריית אשקלון ובסופו של דבר מונה לסגן ראש העירייה ולמחזיק תיק הרווחה. במסגרת זו פעל רבות למען אוכלוסיות מיוחדות בעיר, ייצג נאמנה את צורכי הקהילה והרחיב את המענה שניתן לתושבים בתחום הצרכים המיוחדים. אחד מהישגיו הוא הניצחון במאבק להנגשת חוף הים באשקלון, המאפשרת לאנשים מרותקים לכיסאות גלגלים להגיע כמעט עד לקו המים. במסגרת פעילותו הציבורית נגע ברבים וסייע להם, תמיד בלבביות שבה ניחן.

ביום 29.10.2003, שלושים שנה אחרי שנקטע באיבו קורס קציני השריון שבו השתתף, התקיים טקס סמלי של סיום הקורס, ובו קיבל אבי – עם יתר בוגרי הקורס שנותרו בחיים – דרגת סגן-משנה.

בשנת 2008 חזר לנהל את מרכז השיקום שעמד בפני סגירה, ושימש בתפקיד עד יומו האחרון.

לצד היותו אב, עיסוקיו הרבים ופעילותו הענפה דאג לכל בני משפחתו – ראשית לשני הוריו, ועם מות אביו שימש משענת לאימו, ולאֶחיו עזר, יעץ ונתן תמיכה.

אחרי שנים נוצר קשר מחודש עם זהבה, החברה שממנה נפרד לאחר הפציעה, והשניים חלקו שוב את חייהם בזוגיות שמחה ומאושרת, נעים על ציר אשקלון - ירושלים.

אבי, אוהב אדם ועדין, עשה הכול בחיוך, בנחת ובסבלנות. דיבור תמציתי וקצר אפיין אותו. הוא שמר את זיכרון העבר כמו תגלית יקרה המתמלאת במילים שיש להעביר הלאה "למען ילמדו ויזכרו", תפס את מקומו בהווה והביט לקראת עתיד מתואם בסיפור מסע החיים.

במרוצת השנים נזקק לטיפולים ולאשפוזים חוזרים בבית חולים, אך אלה לא שברו את רוחו. תמיד שאף קדימה וחתר לעצמאות ולהצלחה. הוא לא מנע מעצמו כל עיסוק שבו חפץ ונשמר לא להזדקק לעזרת הזולת. נוסחת ההישרדות שהכתיבה לו נכותו הייתה "איך שאתה מראה את עצמך, ככה אנשים יראו אותך: אם אני מרגיש מסכן, אשדר מסכנות; אם אני מודה ביכולות שלי, אנשים יקלטו את החוזק שלי". בימי זיכרון לחללי מערכות ישראל הוזמן לבתי ספר, לספר את סיפורו כדמות מופת.

למוחרת ראש השנה תשפ"ב, בעקבות עייפות קשה וחולשה, התאשפז בבית החולים "ברזילי" באשקלון, איבד את הכרתו ואושפז במחלקת טיפול נמרץ. הזיהום שהתפתח בגופו הכריע אותו, שלושה שבועות שכב ללא הכרה עד שגופו קרס.

אברהם (אבי) וקנין נפטר ביום כ"ג בתשרי תשפ"ב (29.9.2021). בן שישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין באשקלון. הותיר בת זוג, שני בנים, אם, שלושה אחים ואחות.

בת זוגו זהבה כתבה: "איש שלי, אתה חסר לי. כל יום שעובר משאיר חלל גדול. אתה האיש שנשמתי צרורה בנשמתך".

בשנת 2020 פורסם הספר "בשדה הקרב של הזיכרון" מאת תומר לויסמן, ובו תיאורי לוחמים ממלחמת יום הכיפורים. בעמודים 54-45 מובא סיפורו של אבי, תחת הכותרת "לא יחזור אבי, אבי לא יחזור? האדם שבטנק ינצח מכל כיסא".